דיכאון בגיל הזהב הוא תהליך פתולוגי. אנשים בגיל זה נוטים לחוות כאבים, הידרדרות קוגניטיבית ומטען רגשי בשל אירועי חיים מרובים הכרוכים לעיתים קרובות באובדן דוגמת שכול, פרישה מהעבודה ומעבר לדיור קטן יותר. הם סובלים מכאבים ומחלות כרוניות, ולעיתים קרובות נוטלים תרופות אשר עלולות להחריף חרדה ודיכאון.
שכיחות הדיכאון והחרדה בגיל השלישי
שיעור הדיכאון בקרב גיל הזהב הוא גבוה בהשוואה לאוכלוסיות גיל אחרת והוא גורם לתחלואה ותמותה. שכיחות הדיכאון נפוצה בקרב כ-10-15% מהקשישים. 15-30% סובלים מהפרעות דיכאון וחרדה בשל השינויים בחייהם, 30-40% חווים דיכאון בשל שינוי בתנאי המגורים, ו-15-50% חווים הפרעות חרדה ודיכאון בשל שהות בבית חולים לצורך קבלת טיפול.
כמו כן, על פי מחקרים, עצבנות ורגזנות מובילים למידה מסוימת של חרדה אשר מזוהה בקרב למעלה מ-80% מאנשים בגיל הזהב הסובלים מדיכאון.
גורמים להתפתחות דיכאון בקרב בני גיל הזהב
הגורמים הבאים נחשבים כקשורים להתפתחות דיכאון והם עשויים לשמש כאמצעי לזיהוי ומיקוד הפרעות דיכאון וחרדה בקרב בני גיל הזהב:
- מחלה גופנית, במיוחד אם היא מלווה בכאבים או השבתה מפעילות.
- תחושת בדידות
- שכול
- קשיי שמיעה
- היסטוריה משפחתית של דיכאון
- דמנציה
- תרופות.
תחושת חוסר הרצון לחיות עלולה להיות תוצאה של מצב רוח דיכאוני. הגורמים עשויים להיות קשורים לאובדן בן או בת הזוג, בריאות לקויה, נכות, כאבים, פגיעה חושית ומגורים הרחק מהמשפחה בבית אבות או במוסד סיעודי.
סימנים לזיהוי דיכאון וחרדה
דיכאון וחרדה מזוהים עם הערכה עצמית נמוכה וחוסר יכולות להתמודד. הפרעות שינה או חוסר מנוחה מובילים לעייפות ומשבשים מערכות יחסים בקרב אנשים בגיל הזהב. הם תופסים את עצמם כחסרי ערך, ‘מטרד’ או ‘עול’.
סימנים פיסיים רגילים של הזדקנות הם תנוחה כפופה, פנים חרושות קמטים, נרגנות והתבודדות. אך התסמינים הדיכאוניים האמיתיים הם תלונות אודות כאבים, ירידה באנרגיה, עייפות, הימנעות מאוכל או שינה, וביטוי של מחשבות אובדניות.
מצב רוח דיכאוני אינו מהווה דרישה מוחלטת לאבחון דיכאון וחרדה. כאשר הדיכאון מלווה בתסמינים של אובדן העניין וההנאה, חרדה ועצבנות מוגברים, תסמינים גופניים מתמשכים של כאבים או עייפות בשל סיבות שאינן רפואיות, ניתן לאבחן דיכאון וחרדה.
בנוסף, האטה בתנועות ובמחשבות, עלולה להוביל לקושי מוגבר של התמודדות עם פעולות יומיומיות, תזונה לקויה ובסופו של דבר הפסקת אכילה ושתייה. ניידות איטית עלולה להוביל לחוסר תנועה מוחלט, פיתוח פצעי לחץ וסכנת חיים.
איך מאבחנים?
אבחון דיכאון בקרב בני גיל הזהב מתחיל עם דגש על גורמי סיכון, היות והם בדרך כלל רלוונטיים יותר עבור מטופלים קשישים, אשר עוברים אירועים קשים בחיים דוגמת מתחים מתמשכים, שכול של בני זוג, נטל הסיעוד ואובדן העצמאות בשל מחלה.
תכונות כדוגמת חוסר תיאבון, חוסר עניין בחיים, התבודדות, פרישה מחיים חברתיים או הפרעות שינה מסייעות לאבחן דיכאון בקרב קשישים, ומבדילות אותו מאבחון תסמינים פסיכיאטריים אחרים. אנשים בגיל הזהב נוטים לבקש טיפול רפואי רגיל יותר מאשר טיפול מפורש של בריאות הנפש. רופא המשפחה או פסיכוגריאטר חוקרים את המטופל אודות תסמיניו ובעת הצורך, מבצע אבחנה ראשונית ומפנה אותו אל בית החולים על מנת לאבחן ולזהות תסמיני דיכאון וחרדה.
קשישים עשויים להימנע ממסירת מידע אודות עניינים אישיים ורגשות, כך שחלק מהמקרים ניתנים לאבחון רק על פי הערכה, ראיונות וחקירות חוזרות ונשנות.
כיצד מטפלים בדיכאון וחרדה אצל בני גיל הזהב?
בני גיל הזהב מגיבים בדרך כלל טוב לשילוב של טיפול שיחתי לצד טיפול תרופתי. יש להשתמש בזהירות בתרופות מרשם בקרב קשישים ולעיתים קרובות יש לרשום אותן במינונים נמוכים. מספר תרופות יעילות במיוחד אותן עשוי הרופא לרשום הן פקסיל, וזולופט ופרוזאק.
מחקרים מצביעים על העובדה לפיה על מנת שהתרופה תפעל ביעילות, על המטופל להיפגש על בסיס קבוע עם יועץ מיומן, מטפל או עובד סוציאלי. טיפולים אחרים אשר יעילים עבור אנשים מסוימים כוללים מדיטציה, ביופידבק, עיסוי ודיקור.
הטיפול בדרך כלל מועיל לדיכאון, משפר את איכות החיים ואולי אף מפחית את שיעור התמותה. טיפול בתרופות נוגדות דיכאון הוא יעיל, בטוח וחסכוני בהשוואה לעלויות מחלה אשר אינה מטופלת.
