דיכאון בגיל הזהב הוא תהליך פתולוגי. אנשים בגיל זה נוטים לחוות כאבים, הידרדרות קוגניטיבית ומטען רגשי בשל אירועי חיים מרובים הכרוכים לעיתים קרובות באובדן דוגמת שכול, פרישה מהעבודה ומעבר לדיור קטן יותר. הם סובלים מכאבים ומחלות כרוניות, ולעיתים קרובות נוטלים תרופות אשר עלולות להחריף חרדה ודיכאון.
שכיחות הדיכאון והחרדה בגיל השלישי
כמו כן, על פי מחקרים, עצבנות ורגזנות מובילים למידה מסוימת של חרדה אשר מזוהה בקרב למעלה מ-80% מאנשים בגיל הזהב הסובלים מדיכאון.
גורמים להתפתחות דיכאון בקרב בני גיל הזהב
- מחלה גופנית, במיוחד אם היא מלווה בכאבים או השבתה מפעילות.
- תחושת בדידות
- שכול
- קשיי שמיעה
- היסטוריה משפחתית של דיכאון
- דמנציה
- תרופות.
תחושת חוסר הרצון לחיות עלולה להיות תוצאה של מצב רוח דיכאוני. הגורמים עשויים להיות קשורים לאובדן בן או בת הזוג, בריאות לקויה, נכות, כאבים, פגיעה חושית ומגורים הרחק מהמשפחה בבית אבות או במוסד סיעודי.
סימנים לזיהוי דיכאון וחרדה
סימנים פיסיים רגילים של הזדקנות הם תנוחה כפופה, פנים חרושות קמטים, נרגנות והתבודדות. אך התסמינים הדיכאוניים האמיתיים הם תלונות אודות כאבים, ירידה באנרגיה, עייפות, הימנעות מאוכל או שינה, וביטוי של מחשבות אובדניות.
בנוסף, האטה בתנועות ובמחשבות, עלולה להוביל לקושי מוגבר של התמודדות עם פעולות יומיומיות, תזונה לקויה ובסופו של דבר הפסקת אכילה ושתייה. ניידות איטית עלולה להוביל לחוסר תנועה מוחלט, פיתוח פצעי לחץ וסכנת חיים.
איך מאבחנים?
תכונות כדוגמת חוסר תיאבון, חוסר עניין בחיים, התבודדות, פרישה מחיים חברתיים או הפרעות שינה מסייעות לאבחן דיכאון בקרב קשישים, ומבדילות אותו מאבחון תסמינים פסיכיאטריים אחרים. אנשים בגיל הזהב נוטים לבקש טיפול רפואי רגיל יותר מאשר טיפול מפורש של בריאות הנפש. רופא המשפחה או פסיכוגריאטר חוקרים את המטופל אודות תסמיניו ובעת הצורך, מבצע אבחנה ראשונית ומפנה אותו אל בית החולים על מנת לאבחן ולזהות תסמיני דיכאון וחרדה.
קשישים עשויים להימנע ממסירת מידע אודות עניינים אישיים ורגשות, כך שחלק מהמקרים ניתנים לאבחון רק על פי הערכה, ראיונות וחקירות חוזרות ונשנות.